story box
ליאור גלס
.jpg)
the boxes - טכניקה מעורבת
אחד מהדברים הבודדים שאני יכולה להגיד בלב שלם שמגדירים חלק גדול מהאישיות שלי זה סיפורים. עוד מגיל די קטן אני זוכרת את עצמי כותבת סיפורים משל עצמי ולכן, בסופו של דבר, בחרתי בנושא הזה בשביל הפרויקט שלי.
כל סיפור שבחרתי להציג, מכיל חלק שונה שהשפיע על חיי באותה תקופת זמן, ולכן אני מרגישה שהפרויקט שלי לפחות מבחינתי, כל כך חושפני. ואני מודה שחלק ממני חושש אבל, נראה לי שזה כל היופי במה שנקרא ''חשיפה''.
הרעיון בעבודה שלי מבטא את חופש הבחירה, כמו הבחירה אשר עושים כאשר רוצים לקרוא ספר חדש. בוחרים את הספרים שסיקרנו או עניינו הכי הרבה, בין אם זה ספר אחד, שניים, שלושה ויותר. כך גם הסיפורים שלי והקופסאות.
אני רוצה לבטא את המכלול הגדול, את מגוון האפשרויות העומדות בפניכם, ולאפשר לכם לגשת למה שהכי מעניין אותכם. שתקראו את הסיפור מתוך עניין, שתסתקרנו ובמקרה האופטימלי ביותר גם תשאלו מה ההמשך.
עוד נושא שהוא נורא קשור אלי ונורא מאפיין אותי זה התיאטרליות, הצגות והסרטים. הסיטואציות, המקומות וההצבות שאותן בחרתי לצייר ולפסל הן בעצם ''התמונות'' הראשונות שעלו במוחי כאשר התחלתי לכתוב את הסיפור. כל סיפור שלי תמיד עלה במוחי לראשונה בתור סיטואציה, סצנה או תמונה שממנה הסיפור המשיך לעלילה ולעומק. אחד הדברים שאני הכי אוהבת, כמעט כמו ספר טוב, זה סרט טוב, ולכן ההחלטתי גם לכתוב וגם להציג באופן מוחשי את הסיפורים שלי. זאת הסיבה העיקרית שנהנתי כל כך לעבוד על הפרוייקט הזה. אני שמחה שבחרתי בנושא שמאוד קרוב לליבי ומציג וחושף אותי אל הקהל הרחב בדרך שלא חשבתי עליה קודם לכן.
ואני מקווה שכמו שאני נהנתי לעבוד על הפרויקט הזה, אתם תהנו ממנו גם :)
***
סרטונים של הקופסאות
יד ליד הערימה
החדר היה חשוך, האוויר סמיך ומעיק וזיעה קרירה ודביקה הצטברה לה בהדרגה על גופותיהם של הנוכחים. ריח האלכוהול המעורבב עם הזיעה היה הריח הדומיננטי ביותר בחדר. וצעקותיהם של הצופים וקריאות ההימורים הדהדו בין קירות החדר המחניק.
הוא הפך את הקלפים בזה אחר זה במהירות כמעט על – טבעית. יריבו: שניסה בכל כוחו להגיע למהירות של זה שמולו, התנשף בכבדות ומבלי שישים לב הנער שמולו כבר לקח חפיסה החדשה, ערבב, וסידר אותה מחדש.
''איך אתה עושה את זה?'' גיחך הבחור וחשף טור שיניים שחלקן מלאכותיות וחלקן השני צהובות או שחורות. הנער חייך – הוא רק בן 18 וניצח בקלפים יותר אנשים מכל אחד אחר.
''כישרון'' גיחך הנער כאשר עיניו הירוקות הבזיקו בשעשוע, ולגם מבקבוק הבירה שלצידו.
הנער סיים לסדר את הקלפים שלו שבקושי הספיקו לסידור מלא וצפה בידיו הרועדות של הבחור שמולו. שיערו השמנוני המעורבב עם זיעתו הוצמד לקודקוד ראשו ועיניו הגדולות לא הפסיקו להסתכל על הנער, על הקלפים ואז על הנוכחים האחרים שגם הם צפו בריתוק. והנער? רק חייך את חיוכו המוזר והסיט קצוות שיער שחורות מעיניו. לאחר שהבחור עם השיער השמנוני סיים לסדר את קלפיו הם המשיכו לשחק. לא עברו יותר משתי דקות עד שהנער הניח בחינניות את ידו ליד ערימת הקלפים וחייך בניצחון. הבחור הסתכל עליו בבלבול ורק אז קלט שהפסיד – המשחק הסתיים.
הבת של ביל
הכתמתם הטבעי של השקיעה בשמיים החל להיצבע באדום אשר התכהה יותר ויותר במהירות לא שגרתית כאילו היה לא יותר מתפאורה בהצגת בית ספר, זה היה נראה כאילו השמיים, העננים והשמש מדממים וכל העולם זועק.
פלאשבק של חלום אשר חלם כמה ימים קודם לכן, שגם שם השמיים היו בצבע זהה, הכה בו וגופו רעד מהמחשבה שיצטרך לעבור שוב את אותו הסיוט, סיוט שרדף את מחשבותיו יומם וליל מאז שהתרחש.
דיפר צבט את עצמו וגילה שחששותיו התממשו וזו אכן המציאות המרה.
בל הופיעה מולו, באותה הפתאומיות שבא תמיד הופיעה. בהתחלה כשרק הכיר אותה, דיפר היה נבהל מיכולתה להשתגר ככה ממקום למקום, שלא לדבר על כך שהיה לו קשה לקבל את העובדה שהנערה שמולו, אותה נערה שנכנסה לו לאחר מכן חזק ללב, היא שדה למחצה המסוגלת בכלל להשתגר בכל כך טבעיות - ועוד איזה שדה? הבת של אויבו.
בדרך כלל היה רגיל דיפר לכך שבל מקבלת את פניו בחיוך רחב וסומק קל וטבעי על לחיה, אך כעת החיוך לא הראה ולוּ סיכוי קטן להופיע, ועיניה שבדרך כלל נצצו בשמחה ובהתלהבות, נצצו הפעם מדמעות המאיימות לזלוג מעיניה. היא התקרבה אליו בצעדים מהוססים ברגליה היחפות על הדשא הרך והרטוב, ומשכה אותו אליה לחיבוק חזק שלא נמשך יותר מכמה שניות.
''מה רצית להגיד?'' שאל, לאחר שחיבוקם נפסק.
''אתה חייב לברוח דיפ'' היא שיחקה עם הצמיד שלה והסתכלה על הדשא מתחת לרגליה. בל הרימה את מבטה מן הדשא אל פניו הדאוגות של דיפר והוסיפה בקול חלש, ''אני אנסה לעכב אותו, אבל אני חייבת שתברח''.
דיפר הבין היטב את פחדיה של בל. בכל זאת, גם הוא התעמת עם אביה מספר פעמים, אפילו שידע שהוא קשה הרבה יותר לבל, בעיקר מאז מות אימה.
הוא הסתכל בעיניה ולא עצר את עצמו מלחייך כאשר סומק קל עולה בלחייו ''בל ג'יין סייפר, אני לא אשאיר אותך לבד. לא במשמרת שלי''.
fear is the reason to smile
הם נכנסו לחדר הבא, עייפים ותשושים מהלילה האכזרי שעבר עליהם, הם רצו רק לשכב על הדשא הרך שנפרש מולם כשטיח ירוק ולהתחמם תחת קרני השמש החמימות שריצדו מבין ענפי העץ הגדול.
ריין היא זאת שנכנסה ראשונה לחדר, בוחנת אותו בעינייה הקטנות והעייפות, אחיה מיד מדדה אחריה בדאגה, ודן מיד אחריהם - לא מותיר להם להנות בלעדיו.
רק לאחר שנכנסו פנימה, השלושה קלטו את הנהר היפיפה ביותר שראו מעודם אשר זורם אל רכס הרים מרוחקים, והפעם, דן הוא זה שפשט ראשון את חולצתו וקפץ אל המים מבלי לחשוב בכלל על הסכנות שהנהר יכול להסתיר. ג'ק רץ אחריו, ספק מדאגה לחברו וספק מרצון עז להיכנס גם למים הצלולים, ואילו ריין התיישבה מתחת לעץ ונימנמה כאשר בובתה מחובקת בין ידייה.
לרגע אחד הם שכחו מהצרות, מן הלילות והימים הקשים שחוו פה, מאיימת המסדרונות והחדרים של המבוך הזדוני והאכזרי הזה. לרגע אחד קט כל רצונם היה שהזמן יעצור ודאגותיהם יופסקו, אבל תקוה זאת נופצה לרסיסים כאשר צעקת אימה צורמת נשמעה מפיה של ריין. כשיצאו מהמים - הבינו שני הנערים לאיזה חדר נכנסו, וכשראו את המעטפה המונחת לצד בגדיהם, הם רק קיוו לרחמים.
נער הדרקון
''נו אז איך היה לך היום?'' הוא שאל אותי עם חיוך מעצבן בזמן שהוא הזיז את שיערותיו הבלונדינית מעיניו.
''כרגיל'' עניתי, מנסה להתחמק מהשיחה הלא רצויה, ממשיך להתאמן ולהחטיף אגרופים לעץ המסכן שמולי. העפתי מבט בידיי שכאבו ודיממו מהשריטות שנגרמו מגזעו המחוספס של העץ וקיללתי בשקט, תוך כדי מנקה את הדם הנוטף בעזרת חולצתי, שגם ככה הייתה מלוכלכת כל כך שצבעה האמיתי כבר בקושי נראה.
''ב'כרגיל', אתה מתכוון לכך ששוב כיסחו אותך?'' הוא גיחך והמשיך ''אני מופתע כל פעם מחדש איך עוד לא עפת מהתחרות''.
נשכתי את שפתיי בעצבים, מנסה בכל כוחי לא להטיח את אגרופי הבא בפניו. הוא נהנה לראות אותי עצבני, היה נדמה כאילו הוא ניזון מאותם רגעים ארורים שבהם אני עצבני, כמו נחש הניזון מהטרף שלו. העפתי עוד כמה אגרופים לעץ, מקלל כל אגרוף שמכאיב יותר לידיי.
''ליז לא תמיד תהיה שם להציל אותך, הבחורים כבר ראו שהיא טובה והם מנסים לתפוס אותה לקבוצה שלהם''.
עד לפה חשבתי, עד לליז! היא החברה היחידה שלי ואף אחד לא יציק לה מלבדי.
באגרוף הבא לא התאפקתי, ''פספסתי'' את העץ ופגעתי בפניו עם מלוא הרצון הבוער שלי ועם הכאב הנלווה ליד שלי לאחר מכן (לעזאזל עם היד הכואבת שלי, פעם הבאה אני אתאמן רק עליו ולא על העץ).
''מצטער'' הוספתי מיד לאחר האגרוף, עם כל טיפת הציניות שיכולתי לגייס באותו הרגע - וכמובן שלא שכחתי להוסיף חצי חיוך לגלגני, כמו שהוא תמיד עושה לי - והלכתי מיד אל ביתי. מחר מחכה לי יום ארוך, אני חייב לנוח.
מי הכי יפה בעיר
דן התיישב לידי, שיערו בלונדיני ומקורזל, כמעט זוהר לאור המדורה לרגלנו. אני לא יודע כמה זמן הוא ומרי מכירים, אבל נראה שכבר זמן מה. מרי ישנה לה מכורבלת על יד המדורה מולנו, ולצידה הכלבה שלה שישנה גם ולא עזבה אותה לרגע.
''אתה מתכוון לספר לה מתישהו? אתה יודע...שאתה ה-נסיך וכל זה'' שאל דן בגיחוך ולקח ביס מתפוח שהוציא מתיקו.
''לא'' עניתי. מסתכל על מרי ישנה, היא הייתה כל כך יפה, אני יכול להבטיח שהיא הייתה הנערה הכי יפה שפגשתי בחיי. שיערה ג'ינג'י כצבע האש, עורה בהיר כשלג ושפתיה אדומות אפילו יותר מהתפוח שאכל דן.
''אני לא יודע מה היא עברה ואיך היא הגיעה ליער הזה, אבל אני כן יודע שהיא בורחת ממשהו. היא לא מדברת על זה בכלל אבל די קשה לפספס את זה עם כל הסיוטים שלה'' מלמל דן בזמן שהתפוח עדיין נעלס בפיו והצביע על מרי שעכשיו לא הפסיקה להתפתל בשנתה וכמה דמעות בודדות ירדו מעינייה.
''מה הסיפור שלך ושלה? אתם זוג?'' לקחתי ענף קטן ודחפתי אותו למדורה. דן כמעט נחנק מהתפוח שלו ומיד הוסיף ''אני בכלל לא נמשך לבנות'' וכדי לעצבן אותי יותר הוא נתן לי דחיפה קלה בצלעותיי עם מרפקו, כאילו העובדה שהוא אוכל בצורה כל כך דוחה לא מעצבנת אותי מספיק.
''תשכח מזה, אני בעניין של בנות'' מלמלתי בעצבים וקמתי להתארגן לישון.
דן גיחך והלך למרי שכבר ממש סבלה מסיוטיה והעיר אותה בעדינות, מנגב את דמעותיה ומרגיע אותה. מרי הניחה את ראשה על חזהו והוא בתמורה החל ללטף את גבה בעדינות. הרגשתי צביטה קטנה בלב, מנסה לבדוק אולי אני חולה, הרי אף פעם לא הרגשתי מן תחושה שכזו.
''תודה'' היא מלמלה וחייכה, מלטפת את פרוותה של הכלבה שדחפה את אפה לידה ומתחילה לשקוע שוב בשינה, רק שעכשיו אני קיוויתי ששנתה תהיה שלווה יותר.
באותו הלילה חלמתי עליה, על חיוכה היפיפה ועינייה הירוקות הנוצצות, מנסה להבין מה לעזאזל עובר עלי.
יסודות
שעון הקיר שהיה תלוי ליד הדלת הראה על חצות. לקחתי עוד שלוק מכוס הבירה והמשכתי להתבונן מסביב, נפעמת מיופי המקום של העיר הזאת. עיר שתמיד רציתי להתגורר בה אך לא יכולתי עקב המרחק הגדול מבית הוריי, לפחות לא יכולתי עד עכשיו. אספתי את השיער לפקעת מרושלת על קודקוד ראשי ולגמתי עוד שלוק מהכוס שבידיי.
''את חדשה פה?'' הסתובבתי למשמע הקול וראיתי בחור גבוה ודי נאה עומד מולי, מצביע על הכסא שלידי ומבקש את אישורי לשבת, הנהנתי בהסכמה והוא התיישב.
''כן, עד כדי כך שמים לב?'' שאלתי בגיחוך ושתיתי עוד קצת מהבירה.
''זאת עיירה די קטנה, שמים לב מי חדש פה'' הוא חייך והוסיף ''מה הספקת לעשות עד עכשיו?''
''זה היום הראשון שלי פה אז לא הרבה, אבל, הייתי באיזו הופעה די מגניבה של כמה בחורים שהתעסקו עם קסמים מוזרים, משהו עם מים, אש ואדמה, זה היה טריקים די זולים אבל אף פעם לא ראיתי משהו כזה'' לגמתי עוד קצת מהכוס והמשכתי ''מפה לשם כייסתי ארנק של בחור שמכייס מאחרים - אני מניחה שזה סבבה בהתחשב בעובדה שיש את המשפט 'הגונב מגנב פטור' - ועכשיו אני פה''.
הוא צחק מפרץ הכנות שלי ''אני מבין שנהנת. דרך אגב, לא אמרתי אבל אני אדם''.
''אני אן'' השבתי בחיוך וסיימתי את כל תוכן הכוס שלי בלגימה אחת ארוכה. ''אני חייבת לציין שהבירה פה פשוט קטלנית. אני צריכה ללכת. מקווה שאראה אותך באזור'' השארתי את הכסף מתחת לכוס כפי שידעתי שנהוג פה במקום, ויצאתי אל האוויר הצונן של הלילה. מגלה שלצערי אותו הבחור אשר כייסתי, שלושת הקוסמים מהמופע ועוד אחד שלא הכרתי, עומדים מחוץ לבר.
''שיט'' מלמלתי לעצמי.
